קטעים מדבריו של עֵלי מוהר באזכרה ליורם –

במלאות 36 שנים למותו

תערוכת צילומים ב"יד לבנים" 2005

אני רואה את הפנים שלו תמיד בתנועה, בדיבור–  ובעיקר אני רואה ושומע את הצחוק הפרוע שלו, צחוק לא עצור, משוחרר, מלא שיניים, מלא שמחה, מלא חיים. הצחוק הזה, שחי כל כך בזיכרוני, שם לאל כל ניסיון לתאר את דמותו בכובד ראש.

ובכל זאת – בזמן שהצחוק של יורם מלווה אותי ברקע, ושומר שלא אדבר כמצוות אנשים מלומדה – אנסה לומר עליו כמה דברים, לא רק כמו שראיתי אותו וכמו שהוא זכור לי מאז, אלא בעיקר כמו שאני רואה אותו, את כישרונותיו ואת אישיותו, היום.

אחד הדברים העצובים ומכמריי הלב בדיבור על אנשים צעירים שמתו היא העובדה, שלא פעם אין כמעט מה לומר: החיים עוד לא התחילו וכבר נגדעו. היכולות לא רק לא יצאו מן הכוח אל הפועל, אלא אפילו הכוח עוד היה לגמרי ניסתר, עמום, ראשוני, לא ברור.

בטקסטים שיורם השאיר אחריו יש יכולת עיון ומחשבה מקורית, וגם יכולת ספרותית מובהקת, רבים מהקטעים - אם זה במכתב הנפלא שלו מבקעת הירדן לאחיו הקטן יובל, ואם זה בתיאור פגישה רומנטית על הכרמל או הרפתקה רעת מזל בכינרת.

את ההומור, את אהבת החיים ואת היכולת לחיות אותם עד תומם, את כול זה הכרתי ביורם כבר אז. משיחות בשבת וברגעי הפנאי המעטים שהיו לנו בנח"ל המוצנח, בקליה, הכרתי גם את ההתעניינויות בקולנוע ובספרות, במוזיקה ובתיאטרון, ואת הנטיות האינטלקטואליות שלו. אבל הייתי רחוק מלשער את יכולת העיון, הכתיבה, את המחשבה המקורית, את הצד ההוגה שביורם, הצד שלא רק חווה את החוויה אלא גם מנתח ומפרק אותה, מפרק את הרגע כדאי לראות את ניצחו. זה לא מקרה שיורם, ביומנו, מפקפק בזמן השרירותי שהנהיגו בני האדם, מפקפק אפילו “בזמן הטבע" כפי שהוא מכנה אותו ותוהה אם אולי אין זו אלא “אשליה של תנועה, אולי זוהי זריחה נצחית אחת, חוזרת לעולם, לא נשנית ואם זאת יחידה".

אבל מה שעוד יותר מרשים הוא היכולת לחוש ולהבין אינטואיטיבית דברים רחוקים מאוד מגיל הנוער. זה מה שמפליא כול כך בהערתו של יורם על תל צקלג, הרומן הגדול של ס. יזהר. הוא כותב: "גיבוריו של יזהר בתל צקלג יודעים להתחלחל מהרעיון של שיכונים, קוביות, חבלי כביסה, אישה, שכנים עם קלפים בליל שבת, אבל אף אחד מהם אינו יודע בדיוק איך זה. אף אחד מהם לא התנסה מספיק עמוק ביום יומי כדי לקבל אפשרות ראייה נכונה של מצב זה".

זה היה טבעי אילו יורם הנער, היה מזדהה עם גיבוריו של יזהר ומתחלחל יחד איתם, במרד נעורים אופייני, משיכונים ואישה וקלפים בליל שבת, זה מאוד מפליא שיורם תופס שהם מפחדים משיגרה שאין הם יודעים בעצם מהי, שיגרה שהיא אולי, אחרי הכול, החיים האמיתיים.

הוא מבין את זה בספרות, ומה שמרגש אפילו יותר - הוא מבין את זה גם כשמדובר בחייו שלו, באהובותיו. בעיצומו של גיל נעורים רומנטי ומרדני, בשנות השישים הפרחוניות והחופשיות, הוא יודע שהאמת נמצאת דווקא באיזו שיגרה מפרכת שגיבוריו של יזהר אינם מבינים עדיין, שיגרה שהוא עצמו לא זכה להתמודד איתה. והוא כותב: "הדרך המלאה הכוללת, המספקת, היא זו של החיים ביחד".

במקום שאין בו נחמה אני מוצא בכול זאת סוג של נחמה בכך שיורם, גם אם לא חי את הדברים, תפס אותם, הבין אותם, חש אותם.

צילום של עלי מוהר שצילם יורם

עיצוב האתר: שרון גולן סטודיו

© 2020 כל הזכויות שמורות

לתגובות ופניות: yoram1@bialer.co.il